ככל שחולף הזמן, ההלם הראשוני מתחלף בשמות ופנים עם סיפורים אישיים, שהופכים מוכרים וחודרים לליבנו, מעבר למספרים הבלתי נתפסים. אנחנו מדינה קטנה. בלתי נמנע שכל אחד ואחת מאיתנו מכירים מישהו שנפגע או שבן משפחתו נפגע. היכרות אישית מקרבת עוד יותר את הסיפורים ומעלה את הסיכוי שניקח חלק בלוויות או ביקורי תנחומים. כל המצב קשה. ועוד יותר אם יש בתמונה ילדים.

איך מספרים לילדים חדשות קשות על מישהו שמכירים?

 

ראשית, חשוב לשים את הדברים בתוך הקשר ולכן יש להסביר לילדים את העובדה שאנחנו במלחמה. המלחמה כבר משפיעה על שגרת הילדים - אין מסגרות חינוך. גם לאלו שחזרו ללמוד, הלמידה עדיין חלקית. צריך להיות קרובים למרחב מוגן. בכל מקום אליו הולכים שואלים "איפה המקום הבטוח במקרה של אזעקה?". יש אזעקות. הילדים חווים את המלחמה מתוך עולמם, אך אם המלחמה פגעה במישהו שהם מכירים והוא נפצע או נהרג/נרצח, או נעדר או נחטף, הם צריכים להבין גם את המשמעות הרחבה יותר של המילה "מלחמה".

 

ההסבר לגבי המלחמה צריך להיות מותאם לכל ילד בהתאם לגילו וליכולת ההבנה שלו. בכל מקרה לא להרחיב מעבר לנדרש. לשמור על אמירת אמת גם אם חלקית ולענות על שאלות שעולות ולא מעבר. כדי לשמור על תחושת הבטחון של הילדים, שכה חשובה לרווחתם הנפשית, יש להרחיק את מוקד המלחמה. לדוגמא: " המלחמה החלה כי מחבלים שונאי ישראל חצו את הגבול ופגעו בישובים יהודיים. כעת הצבא נלחם בהם כדי להבטיח שזה לא יקרה שוב".

 

אחרי שהחלק של המלחמה הובן אפשר לחבר את החלק האישי לתוכו. לדוגמא:

"לצערנו, _______________ היה אחד מאלו שנפגעו כשהמחבלים חצו את הגבול" או "לצערינו במלחמה יש גם נפגעים ו_____________ נפצע/נהרג כשנלחם במחבלים".

או "במלחמה לפעמים נלקחים אנשים בשבי, כדי שאפשר יהיה להשיג תמורתם דברים. לצערנו זה מה שקרה ל___________ ועכשיו עושים מאמצים גדולים להחזירו".

 

לאחר שנאמרו העובדות (במינימום ההכרחי) יש לתת מקום לרגשות, ע"י דוגמא אישית. למשל "בגלל זה אני עצובה, מתגעגעת ודואגת". לאפשר גם לילד לשתף ברגשות, ולהיות איתו בהרגשתו. אין הרגשה שהיא "נכונה" או "לא נכונה". לפעמים רגשות לא נעימים מציפים - מה עוזר? לכל אחד משהו אחר וכדאי לדעת לבקש "אני צריך חיבוק"  (גם הורה יכול לבקש) או לשאול "אתה רוצה חיבוק?" לחלק עוזר מגע, לחלק שיחה, וחלק צריכים זמן לעצמם, להיות עם המחשבות ולהרגע. לפעמים אפשר גם לשים מוזיקה, או לעשות יצירה.

ומנגד, יכולים להיות גם רגשות נעימים באותו הקשר, כשנזכרים באדם, בזמנים אחרים, חוויות משותפות, אמירות, מעשים.

 

אם קשה להכיל את הרגשות תשאלו אותם שאלות שמכוונות לחשיבה. למשל שאלות שמתחילות ב"אתה זוכר ש…" או "איפה זה היה ש…" או "מי עוד היה איתנו כשנפגשנו ב…".

 

שאלות נוספות שעולות:

האם לקחת את הילד ללוויה? מאוד תלוי במקרה, אך כשמדובר בילדים עדיף להמנע. חוויית הלוויה היא עוצמתית וקשה למבוגרים, ויותר לילדים. גם לנוער. בנסיבות חריגות בהן מביאים ילדים/נוער נדרשת לכך הכנה, שידעו למה לצפות ויוכלו להתכונן לכך רגשית.

 

האם לקחת את הילד לשבעה? לשבעה של אדם קרוב אפשר להביא ילדים. גם פה יש להכינם מראש. גם אם הם באים לבית מוכר הוא יהיה שונה. יהיו בו מבקרים שיבואו לנחם. ומי שמת לא יהיה. להסביר את המנהג היפה הזה, שביהדות אחרי שמישהו מת בני המשפחה יושבים 7 ימים ואנשים שהכירו אותו באים לשבת איתם ולהעלות זכרונות. הילדים לא חייבים לשבת. הם גם יכולים לשחק בחדר. הם גם לא חייבים להיות עצובים. יכול להיות לדוגמא שהם ישמחו לפגוש חברים או בני דודים. זה לא אומר שלא אכפת להם. יכול להיות שבערב לפני השינה הם פתאום יהיו עצובים. או בזמן אחר. אין זמן נכון ומתי שזה יהיה תשתדלו להיות שם עבורם ולדבר או לומר שכרגע זה לא זמן מתאים (למשל אם אתם כבר מאוד עייפים) ומתי כן (למשל בבוקר, על כוס שוקו).

 

האם לקחת את הילד לבקר פצוע? מאוד תלוי בילד, במצב הפצוע וברמת הקרבה ביניהם. השאלה המובילה אתכם צריכה להיות האם זה יתרום לילד? להחלמת הפצוע? אם התשובה היא "כן" אז עשו את ההכנה המתאימה לביקור. ילדים רבים לא ביקרו מעולם בבית חולים. הם מכירים קופות חולים. צריך להכין אותם לכך שזה הרבה יותר גדול. באיזו מחלקה הוא מאושפז? מה מצבו? איך הוא נראה? האם הוא מחובר למכשירים? הסבירו מה מטרתם. להועיל לו כמובן. חוסר הידיעה מבהילה יותר מההסבר. שוב, בלי להרחיב יותר מדי. לתת מענה ממוקד.

 

לסיכום, שלושה דברים שחשוב לזכור כשעונים על שאלות קשות ורגישות:

1. להתאים את השיח לגיל וליכולת האישית של הילד להבנה והכלה.

2. לחבר את הארוע לנראטיב של המלחמה. זה עוזר ולהבין את מה שקרה ולקבל זאת יותר, כשזה בתוך ההקשר.

3. אין "נכון" או "לא נכון" בכל הנוגע לרגשות. יש מנעד שלם גם בתוך הקושי וגם באבל. היו רגישים לילדיכם ואל תשכחו להיות רגישים גם כלפי עצמכם.